יום שני, 19 בספטמבר 2016

כבוד הבריות וכבוד האדם בהלכה היהודית/ עו"ד נועם קוריס

כבוד הבריות וכבוד האדם בהלכה היהודית/ עו"ד נועם קוריס


"גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה":
עד כאן היה החלק המבואי לקורס. בחלק זה בדקנו פרמטרים שונים שאמורים להשפיע באופן כלליעל הלכה ומוסר. מכאן והלאה נצלול למיקרו ונתייחס לדוגמאות ספציפיות. נראה מה יחס ההלכה לערכים מסוימים. נתמקד בערך אחד שהיום קוראים לו כבוד האדם ובלשון חכמים – כבוד הבריות. אנו מתמקדים בו בגלל חשיבות אך משתי סיבות נוספות. הנחת היסוד שההלכה מכירה בערך מסוימת לפני שאבדוק אם היא מתחשבת בו. אם הערך הוא שוויון בין יהודים לגוים. הוא זכויות שוות ללהטבים. למה זה בעייתי? כי ההלכה בגדול לא בטוח שכלל מכירה בזה כערך. לכן אין יחס – כי זה לא ערך. צריך לקחת ערך שההלכה מגדירה כערך מוסרי יסודי ואז רואים איך ההלכה מגיבה אליו. שנית – לערך הזה יש הרבה חומר. אחרת המסקנות לא מחייבות אם מדובר באזכורים מעטים.

באמצעות ערך זה נבחן אין ההלכה מתייחסת לערכים. מה קורה כאשר כבוד הבריות פוגש נורמה הלכתית אחרת – האם המקרה כזה הנורמה ההלכתית תגבר או דווקא כבוד הבריות.
בכותרת שלהלן יש כלל שקובע ש"גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה" – לפי הכלל התנאי הזה כבוד האדם גובר על הנורמה הרגילה. ננסה לבדוק את הכלל הזה ואת ההתנהגות הזאת, האם הכלל מתפרש כמו שהוא נשמע.
יחד עם זאת, נתחיל עם ניסיון כללי להשוות בין כבוד האדם לנורמה הלכתית רגילה – אם למשל כבוד האל עומד לדיון מול כבוד הבריות לו היינו נדרשים לשאלה מה עדיף, היינו אומרים שכבוד האל גובר. בגדול תפיסה דתית שמה את ה' במרכז ותפיסה מודרנית שמה את האדם במרכז ובגדול זה נכון. על רקע זה אנחנו מצפים שכבוד אלוקים יגבר. נתחיל בשתי דוגמאות שהולכות עם הציפיה:

א. 1. בבלי, סנהדרין פה, א
בעו מיניה מרב ששת: בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו? אמר להו: ואחר מי התירו? אלא - כבוד שמים עדיף, הכא נמי - כבוד שמים עדיף.  
רש"י   מהו שיעשה שליח -  בית דין לאביו אם נתחייב אביו נדוי או מלקות.  ואחר מי התירו -  לקללו ולהכות את חבירו והלא כל ישראל הוזהרו על הכאת חביריהם ועל קללתם כדילפינן בארבע מיתות  (סנהדרין נח, ב)   אפילו הכי  נעשה שליח בית דין לכך, דכתיב  (דברים כה)   ארבעים יכנו וכתיב  (במדבר ה)   יתן ה' אותך.

שאלו שאלה את רב ששת (אמורא מתחילת המאה הרביעית לספירה) מדובר בבן שקיבל על עצמו תפקיד לא פשוט ולא נעים – הוא עובד ברשויות ההוצאה לפועל וברשויות האלה היו פעם צריכים להטיל עונשים לא סימפטיים כגון עונש של מלקות או עונש של קללה – היו לא מעט איסורים שלו אדם היה עובר אותם הוא היה מקבל עונש של מלקות. לפנינו אדם שעובד בהוצל"פ שצריך להוציא לפועל את עונש המלקות והיה מקרה שאביו הוא העבריין והוא צריך להכות את אביו מכוח עבודתו בהוצאה לפועל. אפשרות שניה היא שהבן צריך לקלל את אביו כחלק מתפקידו כמוציא לפועל.
השאלה היא מה יעשה שליח (מוציא לפועל) כשהוא נדרש להכות או לקלל את אביו? מצד אחד יש פה את מחויבות הבן כלפי המערכת ומצד שני הבן צריך לכבד את אביו (כבד את אביך ואת אימך) מה גובר על מה?
הרב ששת אמר על כך שיש לדון בסוגיה באופן כללי – "ואחר מי התירו" – לא רק בן עומד בדילמה הזאת, כל מוציא לפועל עומד בפני הדילמה הזאת כיוון כאשר הוא מכה או מקלל מישהו הוא פוגע בכבוד האדם שלו, ולכן לפני שמגיעים לכיבוד הורים מדברים על כך באופן כללי – יש פה התנגשות בין ערכים: בין כבוד לבריות לבין כבוד למערכת – התשובה היא שכבוד שמיים עדיף מכבוד האדם ולכן נעדיף את מחוייבותו כלפי המערכת, כך גם ביחסים שבין מוציא לפועל לבין אביו, נעדיף את מחוייבותו של המוציא לפועל למערכת על פני הכבוד לאביו.

דוגמא שניה:
2. בבלי, קידושין לג, א-ב
א"ר אייבו אמר ר' ינאי: אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים. 
רש"י מכבוד שמים -  שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית הלכך מי שעומד מפני רבו שחרית אינו רשאי לעמוד מפניו אלא ערבית.
רבי ינאי אמר שתלמיד יעמוד בפני רבו פעמיים ביום – פעם בבוקר ופעם בערב. מדוע? כדי שכבודו לא יהיה גדול מכבוד שמיים. הכוונה היא לקריאת "שמע" כאשר קוראים קריאת שמע מבטאים כבוד כלפי השמיים ועושים זאת פעמיים ביום ואם כלפי אלוקים עצמו אנחנו מחוייבים פעמיים ביום, לא יכול להיות שכבוד הרב גדול מכבוד השמיים ולכן גם כלפי הרב יקומו לא יותר מפעמיים. בשני המקורות הללו כבוד שמיים גובר על כבוד האדם. הקימה מפני הרב נתפסת ככבוד אדם.

לאחר שראינו שכבוד שמיים גובר על כבוד האדם, נבחן האם יכול להיות כלל שאומר את ההיפך – האם יכול להיות דבר כזה שכבוד הבריות גובר על כבוד האל – מעתה ואילך נעשה סקירה כרונולוגית של הערך של כבוד הבריות, נבדוק מתי לראשונה היה לו תפקיד חשוב וננסה לברר מה עובר על הערך הזה מראשיתו ועד לשלבים מתקדמים שבו. כמו כן, נבחן את הציר הלוגי – נבדוק מה קרה עם הערך הזה בכל תחנה ותחנה.
התחנה הראשונה של הערך של כבוד הבריות היא במאה הראשונה לספירה – מדובר על תקופת התנאים (לימים חכמי המשנה). בתקופה הזאת עדיין אין משנה, ובשלב הזה יש מדרשי הלכה – החכמים או התנאים הם לומדים את המקרא ומפרשים אותו ומפיקים מהמדרשים האלה אגדה או הלכה.
ישנו כלל שקובע "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה". כלומר כבוד הבריות מאפשר לעבור על חוקי התורה משום כבוד האדם. זהמסכיר לנו את פסקת ההגבלה. כעת נתחקה אחר השלבים המוקדמים של הלכה זו ונתקדם לספרות האמוראים, ימי הביניים ואולי גם לעת החדשה. המעקב איננו לצרכים היסטוריים. המטרה היא בעיקר לוגית. לראות את הגלגולים הרעיוניים.

לפנינו, יש קטע ממדרש הלכה שנאמר על ידי חכמים מהמאה הראשונה לספירה:

ב. 3. מכילתא דרבי ישמעאל, מס' דנזיקין, פרשה יב
חמשה בקר ישלם, ארבעה והוא. וארבע צאן, שלשה והוא. אמר רבי מאיר, בא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם, שור שיש לו מלאכה משלם חמשה, שה שאין לו מלאכה משלם ארבעה. רבי יוחנן בן זכאי אומר הקב"ה חס על כבודן של בריות, שור לפי שהוא הולך ברגליו משלם חמשה, שה  לפי שהוא טוענו על כתפו משלם ארבעה.      
החכמים האלה מתייחסים להלכה מהמקרא מהלכות גניבה – אדם שגונב משהו מרעיהו, אם נתפס צריך לשלם כפל בתור קנס. הסיבה לכך היא שאם הוא יצטרך להשיב רק את מה שגנב אז אין לו מה להפסיד ולכן הוא משלם פי שניים. כאשר מדובר בגניבה בנסיבות מחמירות, אדם לא רק גונב אלא גונב בעל חיים ולא רק שהוא גונב בעל חיים אלא גם שוחט לאחר מכן את בעל החיים או מוכר אותו לאחר – זו גניבה בנסיבות מחמירות, ואז לא משלמים רק כפל אלא ארבעה וחמישה – אם גנבת צאן תשלם ארבעה ואם אתה גונב בקר תשלם פי חמישה. מה הסיבה להבדל בין צאן לבקר? שאלה זו הטרידה חכמים במאה הראשונה לספירה:
רבי מאיר טוען שההסבר לאבחנה בין שור לבין כבש הוא ערך העבודה – שור הוא בהמת עבודה, כשאתה גונב למישהו שור אתה הופך אותו למובטל. לעומת זאת, כאשר אתה גונב לאדם שה, הוא יכול לצאת לעבודה גם בלי השה ולכן שור שיש לו מלאכה (שהוא בהמת עבודה) משלמים פי חמישה ושה שאין לו מלאכה משלמים פי ארבעה.
הסבר נוסף הוא של רבי יוחנן בן זכאי: הוא אומר שיש להסתכל על הפרוצדורה – כאדר גנב גונב צאן הוא תופס את הכיבשה ושם אותה על הכתפיים והולך. השור הולך ברגליו. הוא אומר שהפרוצדורה בגניבה של צאן יש אלמנט של פגיעה בכבוד הבריות של הגנב, שכן הוא מתבזה בכך שהוא שם את השה על הכתף – וזו פגיעה בכבוד הבריות – והאל חס על כבוד הבריות. כלומר, הקנס הרגיל היה צריך להיות פי חמישה, אבל בצאן זה יהיה פי ארבעה כיוון שנכנס כאן שיקול שהוא שיקול ערכי – האל חס על כבודם של בריות ולכן הקנס הוא פי ארבעה ולא פי חמישה. בזכות הערך של כבוד הבריות הקנס לגבי צאן הופחת מפי חמישה לפי ארבעה.

במקור הבא מדובר באותה דוגמא שמנוסחת באופן שונה ויש חשיבות לניסוח (בהמשך נסביר מדוע):

4. בבלי, בבא קמא עט, ב
אמר רבי מאיר: בא וראה כמה גדול כח של מלאכה, שור שביטלו ממלאכתו - חמשה, שה שלא ביטלו  ממלאכתו - ארבעה. אמר רבן יוחנן בן זכאי: בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו - חמשה, שה שהרכיבו על כתיפו - ארבעה. 
רבי יוחנן בן זכאי: "כמה גדול כבוד הבריות" – בהמשך נדבר על משמעות הניסוח מהמקור הקודם: "הקדוש ברוך הוא חס על כבודן של בריות".

דוגמא שנייה:

ג. 5. מדרש תנאים, דברים כ, ח
רבן יוחנן בן זכאי אומר בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות מפני הירא ורך הלבב כשיהא חוזר יאמרו שמא בית בנה שמא  כרם נטע שמא אשה ארש וכולן היו צריכין להביא עדים חוץ מן הירא ורך הלבב שעידיו עמו.  
דוגמא זו מתייחסת לדיני מלחמה – כאשר יוצאים למלחמה כולם חייבים לצאת למלחמה ואין פטורים, אבל יש במקראות פטורים אחרים ומקובל לומר שהפטורים הללו הם מ"מלחמת רשות" ולא מ"מלחמת מצווה" (כיום רב המלחמות של ישראל מוגדרות כמלחמות מצווה – שחובה להילחם באויב שלך). במלחמות רשות יש כל מיני קטגורויות של פטור:
1.       "אנשים טובים באמצע הדרך":
א.      מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו – אדם בנה בית ולא הספיק להיכנס לגור בבית – אדם כזה פטור ממלחמת הרשות מפני שהוא התחיל תהליך כל כך משמעותי ומעוניינים לתת לו להשלים אותו.
ב.      אדם שנטע כרם ולא חיללו: אדם נטע כרם ולא הצליח עדיין לאכול מהפירות הראשונים של הכרם ולכן הוא פטור ממלחמת רשות. רק מהשנה הרביעית ניתן להינות מהפרי באופן מסויג. בחברה חקלאית מדובר בצפייה משמעותית.
ג.        "אדם ארש אשה" (מהמילה אירוסין) – בני הזוג טרם התחילו בחייהם אדם לא הגיע להשלמת התהליך ולכן יהיה פטור. ערכו קידושין אך לא נישאו (החיים המשותפים).
2.       הפחדנים: "מי האיש הירא ורך הלבב" – מדובר באנשים שפוגעים במורל הלוחמים הם מסכנים את האחרים ולכן הוא פטור.
רבן יוחנן בן זכאי אומר: אנחנו חושבים שיש באמת שתי קטגוריות של פטור כפי שדנו לעיל – מדובר בשתי סיבות נפרדות לגמרי. רבן יוחנן אומר שלא מדובר בשתי קטגוריות שונות אלא קיימת קטגוריה אחת בלבד וזו הקטגוריה של הפחדנים – אם כן, מדוע אנחנו משחררים את האחרים? התשובה היא שמדובר בהסוואה לפחדנים – הוא אומר שאדם שהוא פחדן הוא מושפל ואנחנו מעוניינים להסוות את זה ועושים זאת על ידי מתן פטורים נוספים ל"אנשים טובים באמצע הדרך" ואז לא ניתן לדעת אם הוא חזר משדה הקרב מפני שהוא פחדן או מאחת הסיבות של "אנשים טובים באמצע הדרך" – מכיוון שחסים על כבודו של אותו פחדן (כבוד הבריות).
מבחינת הפרוצדורה איך עושים זאת? כאשר מדובר במתן פטור מטעם של "אנשים טובים באמצע הדרך" צריך להביא עדים ואילו מהסיבה של "פחדנים" אין צורך בכך אלא אומרים: "עדיו עימו". נראה זאת במקור הבא:
6. ספרי דברים, קצב
מי האיש הירא ורך הלבב, ויספו השוטרים, למה נאמרו כל הדברים האלו שלא יהו ערי ישראל נשמות כדברי רבן יוחנן בן זכיי. בוא וראה כמה חס המקום על  כבוד הבריות מפני הירא ורך הלבב כשהוא חוזר יאמרו שמא בנה בית שמא נטע כרם שמא ארס אשה וכולם היו צריכים להביא עדותם חוץ מן הירא ורך  הלבב שעדיו עמו שמע קול הגפת תריסים ונבעת קול צהלת סוסים ומרתת קול ליעוז קרנים [תקיעה בקרנים, שופרות] ונבהל רואה שימוט סייפים ומים יורדים בין ברכיו. 
במקור הזה מתוארות הכנות אחרונות לקראת יציאה למלחמה. ההכנות נראות כבר לעין והפחדנים בשלב הזה, גם אם עד כה הצליחו לכבוש את פחדם, הם כבר לא מצליחים עכשיו ("ומים יורדים בין ברכיו") ולכן הוא לא צריך להביא הוכחות אלא הדבר מדבר בעד עצמו.

המקור הזה דומה מאוד למקור הקודם (של גניבת הצאן והבקר) מכמה סיבות:
1.       הדובר בשני המקורות של גניבת הצאן ויציאה למלחמה הוא רבן יוחנן בן זכאי.
2.       רבן יוחנן משתמש בערך של כבוד הבריות.
3.       רבן יוחנן משתמש בערך של כבוד הבריות כדי להטות את ההלכה הרגילה (להסוות אותה) – לדוגמא: במקור של יציאה למלחמה, הפטור היה צריך להינתן רק לפחדנים, אולם מאחר והאל חס על כבודם של הבריות הוא היה צריך להסוות זאת ולכן הוסיף את "אנשים טובים באמצע הדרך".

שיעור 4  - 30.8.16
בשיעור הקודם עברנו מדיון המקרו המבואי לדיון קונקרטי בנסיון לעקוב אחרי היחס הנקודתי של ההלכה לערכים מוסריים. אנחנו לא בוחנים את ההתפתחות ההיסטורית, אלא את ההתפתחות הלוגית מתחנה לתחנה. בתחנה הראשונה הייתה מדרשי ההלכה. באותו זמן אין ספרות תנאים מסודרת. התנאים בשיח עם המקרא מייצרים הלכות, מדרשי אגדה. לשיח הזה, בו יוצרו הלכות אנחנו קוראים מדרשי הלכה. רוב המדרשים קדומים, הגרעין. דברנו על עונש של גנב – העונש הרגיל הוא כפל. אם טבח ומכר צאן או בקר העונש הוא פי 4 (לצאן) או 5 (לבקר). ראינו שאחד ההסברים לכך שצאן צריך לשאת על הכתפיים ועקב הפגיעה בכבודו הפחיתו בשיעור הקנס. זה ההסבר של ריו"ח. לאחר מכן דברנו על אלה שפטורים ממלחמת רשות. אשים שהחלו תהליכים שונים ולא סיימו אותם – מי שקידש אישה ולא נשאה, בנה בית ולא חנכו, נטע גפן ולא חללו. עליהן נוסף פטור למי שמפחד משיקול מערכתי – שאותו אדם יכניס פאניקה ביתר הלוחמים. ראינו שרבי יוחנן בן זכאי אומר שהפטור האמיתי הוא של מי שמפחד וכל הפטורים האחרים הם הסוואה לפחדנים כדי שהפחדנים לא יפגעו.

ריו"ח חי בתקופת חורבן בית שני, בזמן של אובדן האוטונומיה המדינית של עם ישראל. לא רק מחורבן בית המקדש. ריו"ח נחשב לדמות המשקמת. הוא עסק הרבה בשיקום הדתי – המשך קיומה של דת ללא מקדש.
כשמדברים על תשלומי גנב מדובר בקנסות. זו סמכות מובהקת של בי"ד ממוסד בעל כוח פוליטי. בתקופת ריו"ח אין בית דין כזה ואין כבר סמכות לדון דיני קנסות. בנוסף כשאין צבא גם דיני המלחמה נעלמים וממילא הפטורים מהמלחמה. המערכות הללו כר אינן קיימות. ההלכה על הנייר קיימת אבל אין לכך שום משמעות. בשני המקרים האלה ריו"ח משתמש בערך כבוד הבריות. הוא לוקח את זה מההקשר המוסדי-פוליטי להקשר האינדיבידואלי. ההלכות אינן קיימות עוד אך אפשר ללמוד מהן לעולמו של האינדיבידואל שהופך להיות כעת במרכז כשאין מדינה. מבחינת ריו"ח המשמעות היא לימוד ערך כבוד הבריות. ריו"ח מעביר את מרכז הכובד של הלכות אלה מהמוסד לפרט.
יתר על כן: בכוח הערך הזה לשנות את ההלכה. בעצם גונב צאן היה צריך לשלם פי 5 וערך כבוד הבריות הביא להפחתה. גם דיני המלחמה השתנו בגלל כבוד הבריות והוספנו פטורים.
עם זאת, צריך לזכור כי כבוד הבריות לא באמת משנה הלכה. סדר הדברים הוא שיש הלכה נתונה. רבן יוחנן בן זכאי מפרש את ההלכה הנתונה והוא לא באמת משנה אותה. החולשה היא שכבוד הבריות הוא לא שחקן שבא אל ההלכה הגמורה ולאחר שהיא גמורה הוא משנה אותה אלא מדובר בגורם שמכניסים אותה על דרך ההשערה לפני שההלכה נוצרה. לכן, הערך של כבוד הבריות הוא ערך פאסיבי (מפרש את ההלכה הנתונה) ולא ערך אקטיבי. אבל ככה מתפתחת מערכת משפטית – בהתחלה זה פסיבי ובהמשך זה הופך לשיקול אקטיבי.

כעת עוברים לתחנה הבאה. מגיעים מתקופת התנאים לתקופת האמוראים מהמאה השלישית לספירה: נעסוק בדיונים בין האמוראים בתלמוד הירושלמי. התלמוד הירושלמי הרבה יותר קרוב למדרשי ההלכה. גם פיזית וגם מבחינת התכנים. התלמוד הירושלמי נחתם הרבה לפני התלמוד הבבלי.

ה. 8. ירושלמי, כלאים ט, ב; דף לב, א
הרי  שהיה מהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראין חד אמר אסור וחרנה אמר מותר מאן דאמר אסור דבר תורה מאן דאמר מותר כההיא דאמר רבי זעירא גדול כבוד  הרבים שהוא דוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת.
תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש רבי יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מתה מן דנפק ליה לא אמר כלום  מן דיתב ליה לא אמר ליה כלום רבי אימי הוה יתיב מתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים אמר ליה רבי אימי שלח מאנך ויהב ליה 
בירושלמי המושג הוא כבוד הרבים אבל הכוונה לכבוד הבריות לפי ההקשר (יש כאלה שמפרשים אחרית אבל המרצה חושב שיש זהות).
אדם הולך ברחוב והוא מגלה ברחוב שהוא לבוש כלאיים (לפי דין תורה אסור לאדם ללבוש בגד שעשוי צמר ופשתן = שעטנז. יש הלכות שקשורות לגידולים חקלאיים ויש הלכות שקשורות לגידול ועבודת בהמות). מה קורה במקרה זה? איך הוא מגלה זאת ברחוב? פוגש אותו מישהו ואומר לו שהחולצה יפה אבל זה צמר ופשתן (מותר לייצר אסור ללבוש). מה הוא יעשה? לפי ההלכה כמו שהיא, אותו אדם צריך להוריד את הבגד מעליו, מצד שני אם הוא יתפשט יפגע כבוד הבריות שלו – מה עדיף? לשמור על החוק או על כבוד הבריות? יש ויכוח בין שני אמוראים: אחד אמר שאסור לו להמשיך ללבוש את הבגד כיוון שזה איסור מדין תורה. אמוראי אחר אמר שמותר והוא מתבסס על הממרה שאמר רבי זעירא (אמורא בבלי שהפך לאמורא ארץ-ישראלי): כאשר יש התנגשות בין כבוד הרבים לבין "מצווה בלא תעשה" – אז כבוד הרבים גדול והוא דוחה את המצווה של בלא תעשה שעה אחת. מצד אחד מדובר במצוות בלא תעשה – אסור ללבוש את הבגד ומצד שני מדובר בכבוד הבריות. מצווה בלא תעשה הכוונה בירושלמי למצוות לא תעשה. לאיסור. יש שפרשו בטעות כאילו מדובר במצווה שעוברים במחדל. רבי זעיראאומר בשורה התחתונה שכשיש התנגשות בין החוק לערך כבוד הבריות ערך כבוד הבריות גובר, אבל הפגיעה צריכה להיות מינימאלית – רק שעה אחת. ההיתר הוא זמני עד שניתן יהיה להחליף את הבגד.
קודם אמרנו שעקרון כבוד הבריות היה בעמדת חולשה כי הוא לא יצר הלכה אלא פירש הלכה קיימת. במקור זה הוא הפך לשחקן אקטיבי שמעצב הלכה – כבוד הבריות גובר על בלא תעשה (תשאר עם הבגד) – דהיינו, כבוד הבריות מעצב את ההלכה ולא רק מפרש אותה, הוא הופך משחקן פאסיבי לשחקן אקטיבי. כלומר, כבוד הבריות הוא ערך חשוב.
דוגמא נוספת:
9. ירושלמי, ברכות ג, א; דף ו, ב
מהו שיטמא כהן לכבוד הרבים תני היו שם שתי דרכי' מתאימות אחת רחוקה וטהורה ואחת קרובה וטמאה אם היו הרבים הולכין ברחוקה הולך ברחוקה אם לאו הולך בקרובה מפני כבוד הרבי' עד כדון בטומאה של דבריהם אפי' טומאה שהיא מדברי תורה מן מה דמר רבי זעירא גדול הוא כבוד הרבים שהוא דוחה מצוה בלא תעשה שעה אחת אדא אמר' אפי' בטומא' שהיא מדבר תורה. 
מקור זה קשור לאיסור טומאת כהן – לכהנים אסור להיכנס לבתי קברות, מוגבלים בכניסה לבתי חולים עקב בעיות טומאה.
התלמוד הירושלמי דן במקרה הבא: לכהן אסור להיטמא למתים אך לקרוביו מותר לו. לאחר שהמת נקבר, הוא צריך להיזהרה מלהיטמא מקברים בחזרה. מדובר בחזרה מבית קברות לאחר ההלוויה – המשפחה האבלה והמלווים שלה ובמשפחה יש כהן ומנחמים נוספים – באיזה דרך יחזרו? יש דרך קצרה דרך קברים ולכהן אסור לו לעבור בה. האפשרות השנייה היא ללכת בדרך הארוכה – לא דרך בית הקברות אלא בדרך עוקפת אבל היא מחייבת את כל המנחמים (את הרבים) לעבור דרך ארוכה. במקרה זה מדובר בפגיעה בכבוד הרבים – כבוד הבריות כיוון שלכאורה מאלצים אותם לעבוד דרך ארוכה יותר ומיותרת יותר. הכהן שהוא חלק ממשפחת האבלים מתלבט מה לעשות? האם הוא ילך בדרך הקצרה או הארוכה?
יש לכך תשובה במקור תנאי: היו שם שתי דרכים חלופיות – האחת רחוקה וטהורה והשניה קרובה וטמאה – הכהן צריך לראות מה עושים הרבים ובעצם ליישר קו יחד עם כולם – אם הוא רואה שכולם הולכים בדרך הרחוקה אז הוא לא פוגע בכבודם כי הם ממילא בחרו בדרך הזאת, אבל אם הרבים בוחרים ללכת בדרך הקצרה הוא צריך ללכת איתם למרות שאסור לו, כיוון שבדרך זו הוא חולק להם כבוד בכך שאינו פוגע בכבודם.
התלמוד הירושלמי שואל - מה קורה כאשר מדובר בטומאה מן התורה? (לעבור ליד הקברים) התלמוד הירושלמי אומר שאפילו אם הכהן צריך לעבור על איסורי תורה כדי לכבד את הרבים, עליו לעשות כן.
במקור הקודם התלמוד הירושלמי אמר שיש ויכוח. במקור זה, התלמוד הירושלמי אומר שבאופן חד משמעי כבוד הבריות גובר על איסור תורה.
גם כאן רואים כיצד התלמוד הירושלמי יוצר הלכה חדשה בשם ר' זעירא ולא רק מפרש את ההלכה. התחנה של הירושלמי ממשיכה ומשדרגת את התחנה הראשונה של ריו"ח.

הדיון בתלמוד הבבלי
הסוגיה בתלמוד הבבלי בנויה משש חוליות: חוליה שהיא כותרת: "הלכת פתיחה" ובעקבותיה, התלמוד מעמת אותה עם חמישה מקורות תנאיים שסותרים ונוגדים את אותה הלכת פתיחה. הדיון במסכת ברכות ויש עיסוק במה עושים אנשים שעסוקים בקבורת המת לבין קיום מצוות שונות (טרם התפללו כו'). המרצה מעיר שבהלכה כבוד האדם הוא מושג רחב מאוד ואדם הוא גם מת. גם נושא משרה דתית. גם מלך. וגם כל אדם למעשה. המושג מתייחס באופן שווה גם לכבוד של מלכים וגם לכבוד של מת (זאת בניגוד להבחנה הנוצרית בין dignity  ל- honor).

אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק מ"ט (משלי כא) אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כ"מ שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב
מתיבי קברו את המת וחזרו ולפניהם ב' דרכים אחת טהורה ואחת טמאה בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך ואמר רב יהודה בר אשי משמיה דרב בית הפרס שנדש טהור
ת"ש דאמר ר' אלעזר בר צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפי' לקראת מלכי <עכו"ם> {אומות העולם} שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי <עכו"ם> {אומות העולם} אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כדרבא דאמר רבא דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה ורוב ארונות יש בהן חלל טפח וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן
ת"ש גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו (דברים יז) דלא תסור אחיכו עליה לאו דלא תסור דאורייתא היא אמר רב כהנא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור ומשום כבודו שרו רבנן
ת"ש (דברים כב) והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם הא כיצד אם היה כהן והיא בבית הקברות או היה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו לכך נאמר והתעלמת אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' שאני התם דכתיב והתעלמת מהם וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן
ת"ש (במדבר ו) ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני:
א.      הלכת הפתיחה:             שורה רביעית של הטקסט התלמודי: "אמר רב יהודה אמר רב" (נמצא באמצע של החלק הפנימי): הדובר שהלכת הפתיחה מיוחסת אליו הוא מי שמייסד את התלמוד הבבלי (רב הוא כינויו) שמו האמיתי הוא רבי אבא – רב הוא יהודי ארץ ישראלי שיורד לבבל בתור שליח סוכנות שנועד לחזק את החיים היהודיים בבבל והוא מחליט שיש שם המון עבודה והוא נשאר שם וכך הוא מתחיל להקים את עולם התלמוד הבבלי. אחד מתלמידיו, הרב יהודה אומר בשם רב (בשם רבו) – והוא מדבר על כך שאדם נמצא בשוק והוא לבוש כלאיים – מה יעשה? ההנחיה של רב היא הפוכה מזו של הירושלמי  - שהוא צריך להפשיט את בגדיו ברחוב – כלומר, על אף שנפגע כבוד הבריות אנחנו מעדיפים לשמור על ההלכה. מה הטעם לכך? "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם..." – יש פה שני רציונאלים להלכה הזאת שכאשר אתה מוצא בגד כלאיים בשוק אתה צריך להסיר אותו מעליך והלכת כלאיים גוברת על כבוד הבריות – הטעמים לכך הם שניים:
-          "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם" (פסוק מספר משלי): לקב"ה יש תכניות והן יגברו. כאשר יש התנגשות בין תבונה או עצה או כחמה של אדם לבין דברי הקב"ה, הקב"ה גובר. כלומר, אם יש ערכים מסוימים של כבוד האדם אבל הם סותרים איזשהו צו הלכתי, אז הצו ההלכתי גובר על הערך האנושי.
-          "כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב": המשפט הזה מדבר על התנגשות בין שני ערכים: בין כבוד הרב לבין חילול השם. כבוד הרב – זה מי שנושא בתפקיד רבני שכבודו עלול להיפגע ואילו חילול השם מתייחס לפגיעה בקדושת הקב"ה, כאשר קדושת השם עומדת למבחן. למשל, כאשר גויים גוזרים על יהודים גזירות שלא לקיים מצוות ואז היהדות שלהם עומדת למבחן וכך גם כבוד אלוהים וקדושתו – במקרה כזה, יהודי צריך למסור את נפשו על קדושת השם ואם הוא לא עושה כן הוא מחלל את שם. במקרה זה, יש סיטואציה מאוד מוגדרת שקדושת השם עומדת למבחן וכאשר היא עומדת למבחן צריך כמה שיותר לרומם אותה ואסור לפגוע בה. כאשר יש התנגשות בין חילול השם לבין כבוד הרב – הכלל קובע שקדושת השם עדיפה מאשר כבוד הרב. במקרה שלנו לא ממש מדובר בחילול השם במובן הקלאסי ואין עבירת כלאים גורמת לחילול ה' ולכן לא ברורה ההשוואה.    
בנוסף, לא ברור מה הקשר לרב – כאשר מדובר באדם שלבוש כלאיים ברחוב והשאלה היא האם הוא יסיר את בגדיו אבל האם הוא דמות רבנית? זה לא רשום ולכן לכאורה לא מדובר בכבוד הרב – ונניח שאותו אדם ימשיך ללבוש את הכלאיים, האם יש פה חילול השם? התשובה היא לא. אם כן, קשה להבין איך המשפט השני משמש כהנמקה או רציונאל לפירוש ההלכה.  

הרמב"ם ניסה לענות על השאלה מה הקשר בין חילול השם וחילול כבוד הרב לבין הסיטואציה שלנו (של לבוש כלאיים)?    
13. רמב"ם, כלאים י, כט
הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא  תעשה המפורש בתורה... 
הרמב"ם פוסק שאם תלמיד רואה את רבו ברחוב לבוש כלאיים אז אותו תלמיד קופץ על רבו ומסיר את בגדי הכלאיים מעליו – מאיפה הרמב"ם לומד את זה? הוא מפרש שמדובר כאן במקרה של תלמיד ורב וכך הרמב"ם פירש את התלמוד. הרמב"ם אמר שהההלכה של רב יהודה עוסקת אפילו בסיטואציה של כלאיים שהרב לבוש בהם.
תשובה אחרת היא בשימוש בתופעה ספרותית (שהוכרה גם ע"י הרמב"ן) שנקראת: "השגרה" (מהמילה שגרה) – מדובר התופעה ספרותית שאופיינית לתורה שבעל פה – כאשר מריצים טקסטים בעל פה אז לפעמים כשמשהו נתקע לפעמים ממציאים דברים – אדם הולך אחרי שגרת לשונו – כלומר, ברגע שמתחילים לומר טקסטים בעל פה, אז המושגים והמשפטים לא תמיד נמדדים בגבולות שלהם אלא פורצים לצדדים וזו תופעה מאוד אופיינית לתורה שבעל פה. בתלמוד לפעמים נתקלים במשפט שהוא לא במקומו בגלל סיבה זאת.
איך זה קשור לענייננו? שני המשפטים שדנו בהם ("אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם" ו" כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב") נמצאים בעוד שלושה מספר מקומות בתלמוד הבבלי –

ו. 10. בבלי, עירובין סג, א
רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי, חזייה לההוא גברא דקא אסר ליה לחמריה בצינתא בשבתא, רמא  ביה קלא ולא אשגח ביה. אמר ליה: ליהוי האי גברא בשמתא! אמר ליה: כי האי גוונא מי מתחזא כאפקרותא? אמר ליה +משלי כ"א+ אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש בו חילול השם - אין חולקין כבוד לרב. 
מקור זה מספר סיפור על שני תנאים – רבינא היה יושב לפני רב אשי, רבינא הוא תלמיד שיושב לפני רבו ואז הוא מרים את עיניו לחלון ורואה אדם שקושר את החמור שלו לעץ דקל בשבת (אסור לעשות זאת בשבת). אדם זה עובר על איסור שהוא אינו מן התורה אבל הוא איסור. רבינא צועק עליו מהחלון ואותו אדם לא מתייחס אליו ואז רבינא צועק לו מהחלון שהוא מטיל עליו נידוי – מדובר בצעד שחורג מאוד מהכללים המקובלים (הכללים המקובלים הם שמי שמטיל את הנידוי הוא בעל הסמכות, דהיינו הרב היה צריך לעשות זאת ולא התלמיד וכאשר התלמיד עושה זאת הוא נוהג בעזות מצח כלפי רבו) ואז רבינא מרגיש לא בנוח וחש שנהג בפזיזות והוא שואל את רבו, האם בהתנהגותו שהוא קפץ כך וצעק על אותו אדם זה לא נחשב להתנהגות מופקרת כלפי רבו, והרב עונה לו בשני המשפטים: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם" ו"כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב". הרב עונה לו שהוא היה בסיטואציה בעייתית: מצד אחד ראה אדם עובר עבירה בפומבי ולכן צריך לטפל בו. ומצד שני, הוא צודק שיש פרוצדורה וכללים וצריך לנהוג כבוד ברב, אבל בהתנגשות בין שני הערכים הללו הפגיעה ברב לא עומדת בפני חילול השם ובכל מקום שיש חילול השם (אדם נוהג בפומבי בהתנהגות מתריסה כנגד חכמים וזה חילול השם) אין חולקים כבוד לרב – שני הרציונאלים יושבים היטב על הסיטואציה.

דוגמא נוספת:
12. בבלי, סנהדרין פב, א
וכתיב +במדבר כ"ה+  וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא. ושמואל אמר: ראה +משלי כ"א+ שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה  לנגד ה' -  כל מקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד לרב.

דוגמא זו קשורה לסיפור בספר במדבר – זמרי בן סלוא מקיים יחסים עם נסיכה (בת של אחד מנסיכי מדיין) וזה קורא במסגרת אותו חטא של "בעל פעור" וזה בלט נוכח העובדה שיש נציג בכיר של ארץ ישראל ונציגה בכירה של המדיינים. פנחס רואה את הדברים הללו ולוקח רומח בידו והוא משפד את שניהם. כאשר הדברים הללו מתוארים במקרא, שואלים חכמים מה זאת אומרת "וירא", שהרי כולנו מבינים מה הוא ראה. פנחס רואה שדברים כאלה קורים (היחסים בין השניים) והוא נזכר בהלכה שמשה לימד אותה בעבר וההלכה אומרת שיהודי וגויה מקיימים יחסים, אז הדרך הנכונה להגיב זה "קנאים פוגעים בו" – הוא אומר שכך משה לימד אותו בהר סיני ובמלים אחרות כך הוא צריך לעשות ואין צורך בבית דין אלא הוא קנאי והוא מבצע את המעשה על דעת עצמו. משה אומר לו שהוא לא מכחיש שזו ההלכה והוא מוזמן לעשות מה שהוא רוצה – מי שקורא את האגרת גם יבצע. כלומר משה נותן רשות מסוימת לפינחס להרוג.
חברו של רב, שמואל, אומר שהוא ראה משהו אחר (הוא הבין משהו אחר): הוא אומר את הפסוקים לעיל – כאשר פנחס ניתח את המצב הוא אמר שמצד אחד יש פה את כבודו של משה רבנו שלא עושה דבר ומצד שני יש פה חילול השם – בכיר יהודי מקיים יחסים עם מדיינית ולכן חל הכלל של במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב – למרות שמשה רבינו יוצא "רע" כי לא עשה דבר – פנחס נוטל יוזמה ומונע את המשך חילול השם. הוא עשה זאת על דעת עצמו. על זה מסביר שמואל שבמצב של חילול ה' חייבים למנוע זאת גם במחיר של אי כבוד לרב.

כלומר, בשני המקרים לעיל ישנה סיטואציה מסוימת שמופיעים בה שני הפסוקים בצירוף והצירוף של שני המשפטים הוא נכון.
במקרה שלנו – של לבוש כלאיים הצמד אינו נכון ויש תופעה של השגרה, כלומר מאחר והלשון רגילה לחזור על הצמד של המשפטים היא חוזרת עליו גם בהקשר של בגדי כלאיים וזה פשוט לא נכון. החלק הראשון של המשפט – אין חוכמה ואין תבונה – הוא כן בהקשר.

מעתה ואילך, התלמוד יעמת את הלכת הפתיחה עם חמישה מקורות תנאיים (הלכת הפתיחה אומרת שכבוד הבריות מתנגש עם איסור כלאיים, אז איסור כלאיים גובר):
1.       חוליה ראשונה: "מיתיבי (משיבים) קברו את המת וחזרו ולפניהם ב' דרכים..." – חוזרים מבית העלמין והמנחמים מלווים את האבלים לביתם. יש שוני בין התלמוד הבבלי לירושלמי – דרך אחת היא קצרה וטמאה והשנייה ארוכה וטהורה. לפי התלמוד הבבלי חלק מהמנחמים הם כוהנים והשאלה היא האם מותר למנחמים לעבור עם האבל דרך הדרך הטמאה על מנת לחלוק לו כבוד? חוליה זו מדברת על מפגש בין כבוד האבל לבין איסור טומאת כהן וכאשר יש התנגשות בין שני הערכים הללו, על פי המקור התנאי הזה, כבוד האבל גובר.     
הבעיה: התלמוד שואל מדוע כך נקבע? הרי נאמר שאין תבונה ואין חכמה לנגד השם – השם או ההלכה גוברים על הערכים של התבונה והחכמה של כבוד האדם, אז לכאורה גם במקרה זה היה צריך להיות אותו דבר כמו שנקבע בהלכת הפתיחה אולם נקבע בדיוק להיפך:    
הפתרון: רבי אבא פירש את הנסיבות. מהו "בית הפרס" – זהו מושג הלכתי שמתייחס לחלקת אדמה שנמצאו בה שרידים של מתים (בעבר לא היו קוברים בצורה מסודרת ולפעמים היו חלקות אדמה שקברו בהן אנשים והיו שרידים שמצאו חלקי עצמות וכו') [לפי הפרשנות הזאת לא מדובר בבית קברות]. לחלקת אדמה כזאת קוראים: "בית פרס" ("בית" = מקום; "פרס" = מהמילה לפרוס / חתוך). שטח עם שרידים קטנים של עצמו. מקום כזה מטמא מדרבנן ולא מהתורה. בנוסף, ההלכה אומרת שבית פרס זו מציאות הלכתית קלה עבור כהנים ולכן הם יכולים להקל על עצמם בעניין זה אם הם רוצים לעבור משם – יש לכך שתי דוגמאות:
א.      אדם לוקח ביד חופן אדמה ונושף אותו – הכהן עושה בדיקה אקראית האם בחופן אדמה מסוים יש או אין עצמות ואם אין עצמות אז ניתן לעבור שם. ברור שזו בדיקה לא רצינית. יש שמועה לגבי המקום ולכן לא מתייחסים לכך ברצינות.
ב.      בית הפרס שנידש טהור – אם מדובר בחלקת אדמה שביום יום אנשים עוברים בה והם דשים בה בעקביהם, יש מידה מסוימת של הסתברות שכאשר אנשים עוברים שם יום יום, אם יש עצמות הן היו צצות. אם לא צצו מתירים את המקום.
שתי הדוגמאות הללו מדגימות שהטומאה של בית פרס היא טומאה קלה וזה הדוגמא של התלמוד להיפוך בין הלכת הפתיחה לחוליה הראשונה – הסיבה שבגללה אנחנו מאפשרים לכהנים להיטמא כדי לכבד את המנחמים זה מכיוון שמדובר באיסור קל ודווקא איסור קל כזה, כבוד הבריות יגבר עליו אבל הכלל הרגיל הוא שמעדיפים את שמירת ההלכה כנגד כבוד הבריות.       כאמור הירושלמי חלק על פרשנות זאת. הוא מפרש את דברי התנאים כמדברים גם על טומאה מדאורייתא.
2.       חוליה שניה: "דאמר רבי אלעזר בר צדוק...": מקור תנאי זה מספר רבי אלעזר בר צדוק שהוא כהן שכאשר מגיע מלך אנחנו יוצאים לקבל את פניו וכאשר עושים זאת, יוצאים אל מחוץ לעיר ושם נמצאים בתי קברות. ולצורך ההגעה המהירה היו מדלגים מעל ארונותקברים כדי לחלוק כבוד למלכי גויים. גם כאן יש התנגשות ובמקרה זה נקבע שכבוד המלכים גובר – נטמאים בין המתים בגלל כבוד המלכים אפילו שמדובר במלכים גויים. באותו זמן אין מלך ישראלי אבל יש שליטים ישראלים. בכל אופן רבי אלעזר אומר שבהתגשות בין כבוד המלך לאיסור טומאה – כבוד המלך גבר, וזה סותר את רב.
הפתרון הוא של רבא - מת מטמא בדרכים שונות, בגלל החומרה של טומאת מת הוא מטמא ביחס לטומאות אחרות. אחת הטומאות הן "טומאת אוהל" – אם אני כהן ואני נכנס לחדר שיש בו מת בעצם העובדה שאנחנו נמצאים תחת אותה קורת גג זה מטמא (לא משנה מה גודל החדר). בתוך טומאת אוהל יש סייגים ואחד מהם אומר שאם טומאת המת כלואה בתוך מרחב מסוים, אז ברגע שהיא סגורה בתוך אותו מרחב היא סגורה ואינה פורצת החוצה אבל אם היא לא מספיק אטומה היא תפרוץ החוצה. לדוגמא: אם מת נמצא בתוך ארון והוא תפור בדיוק למידותיו של המת ואין מרחב מינימאלי ("חלל טפח" – יחידת המידה הקטנה ביותר) של טפח בין המת לבין הדפנות של הארון אז במקרה כזה אין מרחב לכלוא את הטומאה וממילא הטומאה תפרוץ החוצה אבל אם יש במרחב ולו את המינימום לכלוא את הטומאה של המת, אז במקרה כזה הטומאה נכלאת פנימה ואינה פורצת החוצה.
ברוב הארונות של מתים יש חלל טפח (כנראה כיוון שבעבר היו מכינים ארונות למשפחה שלמה ולא רק למת יחיד) וכאשר הכהנים מדלגים בין הארונות הללו יש להניח שיש חלל טפח ולכן הטומאה של המת כלואה בתוך הארון הזה. אמנם, יש אחוז קטן שבכל זאת יהיה ארון שאין בו חלל טפח – בהקשר זה חכמים אמרו שטומאת כהנים זה משהו שיש להחמיר בו ולכן אמרו לכהנים שהם צריכים להחמיר על עצמם בעניין זה. התלמוד אומר שבמפגש בין כבוד מלכים לבין איסור טומאת כהן לא נגזרה הגזרה הרגילה אלא הסיכוי שיש טומאה הוא קלוש וכאשר מדובר באיסור כל כך קל הכהנים יכולים לומר שכבוד מלכים (כבוד הבריות) גובר על טומאת הכהן (כבוד השם). גם פה ההלכה התנאית נשארת אך התלמוד אומר שאין סתירה למעשה לדברי רב.

רואים שהמגמה היא לדבוק בהלכת רב למרות הסתירה של המקורות התנאיים. אי אפשר להתעלם ממקורות אלה ולכן חייבים לגשר עליהם. 
פורסם על ידי ב-

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)